1. את הפוסט הזה ניסחתי בראשי בפאב עשן לאחר משחק פוקר, עליו אספר עוד מעט. בעוד מוחי קודח ומנסח חדר לפתע לתודעתי המעורפלת השיר המנגן ברקע: it's a man's world. לא היה מתאים ממנו לרגע ההוא.
2. ובכן, עוד מעט הגיע. XXX שכנע אותי לבוא איתו לפאב השכונתי לשחק פוקר (טורניר, הכניסה עולה חמישים שקל, מקום ראשון מקבל בקבוק ויסקי או משהו דומה). היו שני שולחנות, XXX ואני ישבנו גב אל גב. זו הפעם השניה ששיחקתי פוקר עם אנשים אמיתיים. בפעם הקודמת שיחקנו עם חברים, אני דווקא שיחקתי לא רע, אבל הייתי במתח בלתי נסבל, עד שבשלב מסוים לא יכולתי יותר ופרשתי. לפני המשחק הנוכחי הרגשתי תחושה מאוד מוכרת, שלבסוף פוענחה כתחושת 'לפני מבחן', אותה תחושה שחשבתי שלא אצטרך להרגיש שוב לעולם (וכמובן גיליתי שתחושת 'לקראת ראיון עבודה' גרועה ממנה בהרבה). כמעט פרשתי, XXX שכנע אותי להתגבר על הפחד ולנסות, והתיישבתי. הרגשתי כמו בארוחת צהריים בעבודה – שולחן של שמונה גברים ואני. המשחק התחיל. במשך כמה סיבובים לא עשיתי כלום ובקושי הבנתי מה קורה. בשלב מסוים הצצתי בקלפים שקיבלתי, והמוח שלי ניסה במשך דקות ארוכות לפענח מה הוא ראה שם – זה היה 3, זה היה שחור, והיה מצויר על זה מעוין. זה לא היה ממש מודע, אבל המוח שלי חיפש וחיפש שם לדבר הזה, לצורה הזאת, שהיא לא עלה ולא תלתן אבל היא בשחור, ולא מצא. רק בסיבוב הבא, כשהצצתי בקלף והוא היה נסיך לב שחור, הבנתי שתאורת הפאב האפלולית בולעת את הגוון האדום.
3. המשחק המשיך, ואחרי כמה סיבובים של פאסיביות כמעט גמורה מצידי, החלטתי להתעשת. ואז קיבלתי קינג שבע. לא קלפים מדהימים, האמת, אבל עם פוטנציאל מסוים. ואז מישהו העלה את ההימור, וחצי שולחן נכנס בסכום גבוה. חשבתי שזה הזמן שלי לבלף. הרי עד עכשיו לא עשיתי כלום, אז אולי יקנו את זה, ויש הרבה צ'יפים על השולחן. ועוד קלפים נפתחו, ולא היה לי כלום ביד, ומישהו אחר העלה הרבה, אבל הייתי נחושה, והכפלתי. היה המון כסף על השולחן וחשבתי שזה יכול לצאת ממש טוב. כל האחרים פרשו, חוץ מזה שהעלה קודם, שהימר על כל מה שיש לו. לי כבר כמעט לא היה כסף ולא ברירה אז הימרתי גם אני על הכל. והפסדתי.
4. הייתי הראשונה להפסיד. כולם ראו את הקלפים שלי ושאין לי כלום. הייתי בטוחה שכולם חושבים: איזו בחורה טיפשה. זה ממש תיסכל אותי. המשכתי לשבת שם עוד קצת, לעודד את XXX, עד שמישהו נזקק למקום שלי ועברתי לבר. הזמנת ערק אשכוליות, סתם כי שמעתי קודם מישהו אחר מזמין את זה ולא הייתי מסוגלת ממש לחשוב. עלו לי לראש מחשבות שהרגיזו אותי: התארים שלי, הציונים שלי. עברו איזה שלוש (טוב חמש) שנים מאז שסיימתי תואר ראשון, אז די הגיע הזמן שזה יפסיק להיות מקור הבטחון העצמי המרכזי שלי. אבל במה עוד אני טובה בדיוק? (ותודה מותק, אני יודעת מה אתה רוצה להגיד, אבל זה לא עוזר כרגע).
5. אחד המלצרים עצר לידי, התבונן במשקה שלי, והתפעל כשזיהה שמדובר בערק אשכוליות. הוא שלח יד ומישש את הזרוע שלי, אבל לא הספקתי לעשות שריר וכל מה שהוא קיבל זה גזוש. גזוש! כמה זמן לא השתמשתי במילה הזו. ידיד שלי פעם טען שמדובר במילה ערבית שמתארת את החלק השמנמן שמשתפל בתחתית הזרוע כשזו מוחזקת אופקית. דומה לדרדלה, אבל יותר עסיסי.
6. שתיתי את הערק והלכתי הביתה מבושמת קלות. האדרנלין שכך והשלמתי עם ההפסד. קצת יותר התקשיתי להשלים עם התגובה המוגזמת שלי אליו. עדיין לא הצלחתי להחליט האם מדובר בחוויה טובה או לא, והאם זו הנאה או סבל מוחלט. בכל אופן אני שמחה ש-XXX שכנע אותי להתגבר על הפחד ולבוא לשחק, ויתכן שבעתיד אנסה להגיע לחוויה מתקנת (כלומר, לנצח לפחות בסיבוב אחד!).
