רבתי עם החבר שלי הבוקר. כרגיל אני לא זוכרת בדיוק מה קרה ומלקה את עצמי בעיקר אבל גם כועסת עליו מכדי להתקשר. אני בעבודה אבל כל מה שבא לי זה לצרוח או לישון. זה קורה לנו יותר מדי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אף אחד מהחברים שלי לא זמין לשיחה שאיננה טרנס אטלנטית, ואילו כאן בעבודה אין לי באמת עם מי לדבר. אז אני יושבת ובוהה במסכי המחשב שיחשבו שאני עובדת ושחלילה לא ישאלו מה קרה, שאלה שאני רגילה להישאל תכופות גם בימים כתיקונם. וצורחת בשקט.

רשומה זו פורסמה בקטגוריה אגו, אהבה. אפשר להגיע ישירות לרשומה זו עם קישור ישיר.