השמיים בחוץ צהובים ודרך החלון חודר קולה של סירנה עולה ויורדת. זה לא נשמע כמו אמבולנס אלא כמו אזעקת אמת. אין המולה במסדרון. כולם מתעלמים, ממשיכים לעבוד. אתמול היה תרגיל של פיקוד העורף ומן הסתם מדובר בשיירים מהתרגיל. אבל הדופק שלי עולה עם כל עליה של הסירנה. אני נזכרת בעצמי בת עשר פוגשת לראשונה את נחש הצפע. רצה לחדר המוגן ונאבקת לנשום בתוך המסיכה. מנסה לא להקיא. נכשלת. ועכשיו ברמקול, לא בקולו של אברי גלעד – הצפירה ששמעתם זהו ניסוי צופרים, אין צורך להיבהל. תודה.
-
רשומות אחרונות
ארכיון
קטגוריות
כלים
יש רגעים שבהם אני ממש שמח שאני לא שם. אני יכול להעיד שגם בגיל מעט יותר גדול, טראומת המסכה לא הייתה קלה יותר.
אתה כמעט הבן אדם הראשון שאני שומעת ממנו את זה. אצל רוב האנשים שדיברתי איתם זה נע בין 'מה, באמת שמתם מסיכה?' ל'אף אחד אצלנו במשפחה לא התעורר מהאזעקות' (ושנים אחר כך אחותו של אותו איש המשיכה במגמה כשישנה במהלך כמה התקפות קסאמים על באר שבע).
אני חושבת שמה שתרם הרבה לטראומה במקרה שלי היה עניינים פנים משפחתיים, והקירבה הגדולה שלנו לאזור שיגור הפטריוט שעשה רעש גדול. בעצם, המילה טראומה היא קצת מוגזמת, אבל זה אכן זכרון לא נעים.
מי שבאמת סבל מטראומה היה חתולתי דאז, שקרה לה שנשארה בחוץ בזמן אזעקות אמת, וכנראה היה שם רעש אימים. החל משלב מסוים היא היתה הראשונה להגיע למקלט בריצה מטורפת ברגע שנשמעה האזעקה, וגם שנים אחרי זה היא היתה ממשיכה לרוץ למקלט (ביחד עם הכלב, אגב) כל פעם שנשמעו זיקוקים.