רשמי קיץ

ובכן, הקיץ בעיצומו, ואני מרוצה. החום והלחות אכן קשים אבל הם מביאים איתם שלל תענוגות שמפצים בגדול. אתמול היה לי העונג, לראשונה בקיץ זה, לאכול את המסביב לגלעין של מנגו, מעל הכיור במטבח. זה מלכלך ונתקע בשיניים אבל זה רק עושה את זה יותר כיף. וחוץ ממנגו יש כמובן גם אבטיחים, ומלונים, וענבים, וסברס. אפילו פפאיה טובה מצאתי. והעיר יפה כל כך. כל יום שישי אני יוצאת לשיטוטים ומתפעלת ממראה בתי העיר הלבנים על רקע השמיים הכחולים. לא ברור לי למה לפני חמישים שנה ידעו לבנות כל כך יפה ונחמד וכל בית שונה משכנו והיום בונים שכונות פרבריות אחידות וכעורות. וגם האנשים יפים, בעיקר כשיום שישי. וללבוש שמלות, וסנדלים, וכובע קש. באמת חבל שאי אפשר ללכת ערומים, אבל גם ככה טוב. וימים ארוכים. עד שמונה יש אור. אני יוצאת מהעבודה ועוד יש אור בחוץ, זה נפלא. ומקלחות קרות. ולילות קיץ חמים שדבר אינו קורה בהם. והמונדיאל, ממש נהניתי מהמונדיאל. זה מרגש אותי שכל העולם צופה בזה ביחד. ותחושת החופש. פשוט לצאת החוצה ולהסתכל מסביב. אם רוצים להשקיע אפשר ללכת לים עם ענבים וספר. לא צריך יותר.

ועוד חודש וחצי בערך הימים כבר יהיו קצרים יותר, ובערב תתחיל לנשב רוח קרירה, מלווה בתחושה סגרירית כמעט בלתי מורגשת. ואז יגיעו חגי תשרי ותחושת המועקה והגעגוע שהם מביאים איתם מדי שנה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

עברתי דירה

סוגרים את בלוגלי. עברתי לוורדפרס. עבור הרבה אנשים בלוגלי היה בית חם, קהילה עוטפת, משפחה חורגת. הרבה אנשים עצובים שבלוגלי נסגר ורואים בו פרויקט חשוב לבלוגוספירה הישראלית. עבורי הוא לא היה אף אחד מאלה, אלא פשוט המקום שבו אפסנתי את הבלוג שלי, בלי להסתכל הרבה מסביב. ובכל זאת, אני מודה לאנשים שתחזקו אותו עד כה, ושגם בעת סגירתו דאגו לעזור לעשות את המעבר קל וחלק.

מעתה הבלוג שלי נמצא בכתובת https://shirabeproza.wordpress.com.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

בחזית הוירטואלית

1. לראשונה בתולדותיי אני מוצאת עצמי שוקלת, מסיבות של בריאות נפשית, להפסיק לקרוא חדשות. אני קוראת המון, ועוד יותר מזה קוראת המון תגובות וטוקבקים, ומרגישה שכל השנאה הזו שיוקדת בימים האחרונים כמו חמה על קבוצת שחורים בשדה כותנה, עושה לי בעיקר דבר אחד: ממלאת אותי עצמי בשנאה. שנאה שמכבידה עליי באופן פיזי ממש.

2. היום רציתי ללכת להופעה, אבל כל חבריי התגלו כחרשנים מכדי לבוא. בין התירוצים ששמעתי היו 'אני מרצה בסמינר מחלקתי עוד שלושה ימים ועוד לא התחלתי להכין מצגת', 'אני נבחן על הדוקטורט ביום חמישי', 'יש עומס בעבודה ואני נשארת מאוחר', 'יש לי בערב טקס של קבלת תואר שני' ו'אני בחו"ל עושה דוקטורט בכמה שנים הבאות'. נו באמת. אז במקום זה נשארתי בבית וקראתי עוד קצת תגובות בטמקא.

3. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שכל כובד העולם על כתפיי, אז הלכתי להכין אוכל. אחרי פרוסת לחם עם גבינת בורסן-פלפל, סלמון מעושן ועלי תרד טריים התחלתי להרגיש יותר טוב. אחרי פסטה עם כרישה, תרד, פטריות וריקוטה התעודדתי ממש. לו רק ניתן היה לפתור את כל בעיות העולם כך.

4. אבל כל זה היה זמני, כי אז חזרתי למחשב ונכנסתי לפייסבוק, וגם שם כולם כותבים על אירועי השבוע, ומשם די מהר שוב מצאתי את עצמי קוראת בטמקא. קשה מאוד למצוא מפלט בימים האלה. נדמה שכבר שבוע כולם מדברים רק על המשט, על הטורקים, על עזה. אני מרגישה כאילו משהו נסדק והתערער. תחושה של לפני פיצוץ.

5. אני בן אדם מאוד פוליטי במחשבות שלי, אבל כמעט ולא מסוגלת לדבר על פוליטיקה. לפעמים אני מרגישה שמאלנית בארון. בעיקר בעבודה. כי מה, אני אתווכח כשמישהו אומר משפט כמו 'צמחונים הם גרועים כמו שמאלנים, אולי בעצם אפילו יותר'? מאיפה בכלל מתחילים? אז אני עושה פרצוף לא מרוצה ושותקת. וזועמת. וממשיכה לחשוב על זה שעות אחר כך ומנהלת וויכוחים דמיוניים עם כל העולם.

6. טוקבקים אני דווקא אוהבת לכתוב. שם אני יכולה לשקול כל מילה ולברר כל עובדה, וגם לכתוב דברים שאני לא באופן ודאי ומוחלט עומדת מאחוריהם, להיות קצת דמגוגית. אני גם די טובה בזה – ממליצים על התגובות שלי, עונים לי, זה נחמד. פעם מישהו אפילו הציע לי עבודה, באמת! אבל בימים האחרונים אני כל כך מבוהלת ממה שאני קוראת שאין לי כמעט מה לכתוב.

7. אולי מחר אתאפק ולא אקרא כלום. הבעיה היא שזה מרגיש לי לא בסדר – כאילו בכך שאני קוראת ומתעדכנת ונעלבת וזועפת, אני גם שומרת על משהו. אבל אולי מחר אני אקח יום חופש. בכל אופן עכשיו מאוחר והגיע זמן לישון ולהרגע.

פורסם בקטגוריה כללי, פוליטיקה | 5 תגובות

אין צורך להיבהל

השמיים בחוץ צהובים ודרך החלון חודר קולה של סירנה עולה ויורדת. זה לא נשמע כמו אמבולנס אלא כמו אזעקת אמת. אין המולה במסדרון. כולם מתעלמים, ממשיכים לעבוד. אתמול היה תרגיל של פיקוד העורף ומן הסתם מדובר בשיירים מהתרגיל. אבל הדופק שלי עולה עם כל עליה של הסירנה. אני נזכרת בעצמי בת עשר פוגשת לראשונה את נחש הצפע. רצה לחדר המוגן ונאבקת לנשום בתוך המסיכה. מנסה לא להקיא. נכשלת. ועכשיו ברמקול, לא בקולו של אברי גלעד – הצפירה ששמעתם זהו ניסוי צופרים, אין צורך להיבהל. תודה.

פורסם בקטגוריה כללי, מלחמה | 2 תגובות

רבתי עם החבר שלי הבוקר. כרגיל אני לא זוכרת בדיוק מה קרה ומלקה את עצמי בעיקר אבל גם כועסת עליו מכדי להתקשר. אני בעבודה אבל כל מה שבא לי זה לצרוח או לישון. זה קורה לנו יותר מדי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אף אחד מהחברים שלי לא זמין לשיחה שאיננה טרנס אטלנטית, ואילו כאן בעבודה אין לי באמת עם מי לדבר. אז אני יושבת ובוהה במסכי המחשב שיחשבו שאני עובדת ושחלילה לא ישאלו מה קרה, שאלה שאני רגילה להישאל תכופות גם בימים כתיקונם. וצורחת בשקט.

פורסם בקטגוריה אגו, אהבה | סגור לתגובות על

זהירות, אופטימיות

הכל לטובה 1

לפני ימים אחדים יצאתי מהעבודה בתחבורה ציבורית. האוטובוס הרצוי עבר בתחנה, אך מסיבה שאיני יכולה להסביר החלטתי לחכות למונית שירות. מונית שירות עולה יותר, פחות נוח לשבת בה, ובשעה האמורה, היא גם יותר איטית, מה גם שלקח לה עוד כמה דקות להגיע, ואני בכלל מיהרתי לשיעור הדג'מבה שלי. כשהבנתי את כל זה כבר ישבתי מתוסכלת ומצופפת היטב במושב האחורי של מונית וקיללתי את עצמי נמרצות. לאחר זמן מה קיבל הנהג הודעה בקשר על פקק גדול בהמשך הדרך בגלל חפץ חשוד, והחליט לנסוע בדרך חליפית. תעינו להנאתנו ברחובות בני ברק עד שהגענו לפקק קטן שמוביל בחזרה לפקק הגדול. שם כבר נשברתי והחלטתי להמשיך ברגל את שניים וחצי הקילומטרים שנותרו לי. ביקשתי מהנהג שאם הוא יראה אותי בהמשך, שיואיל בטובו לאסוף אותי בחזרה. אחרי שתי דקות של הליכה הבנתי שהפקק בדיוק משתחרר וחזרתי אל המונית.

כיוון שהגענו בדרך צדדית לכביש ראשי שבו מכוניות רבות שהיו תקועות בפקק ארוך, אף אחד לא נתן למכוניות שהיו לפנינו להשתלב, עד שנהגנו גילה תושיה וביקש בקשר מנהג מונית שירות אחר שיעצור לפני הרחוב שלנו, ויתן לפקקון להשתחרר, וכך הוא עשה. תמיד לנהגי מונית יש טריקים כאלה, למשל הם עוקפים פקק שלם בנתיב צדדי עד שנהג מונית אחר נותן להם להשתלב. זה חמוד. במהרה חזרנו לדרך הראשית, ויצא שהסיבוב שעשינו השתלם, והאוטובוס נותר מאחור. אז נזכרתי איך בקרב המטיילים הישראלים בהודו רווחת האימרה 'הכל לטובה', וכמה שהיא תמיד הסתברה כנכונה במהלך הטיול, ביחד עם אחותה הקלישאה 'מה שצריך לקרות יקרה'.

הכל לטובה 2

ואילו אתמול בבוקר קפצתי לדואר בדרך לעבודה. בעודי מחפשת חניה זמן ארוך מהצפוי נתקעתי מאחורי מכונית זבל מקוללת. לבסוף חניתי רחוק מהסניף והייתי מאחרת וסרה וזועפת. או אז הבחנתי במכונית מוכרת מבצעת חניה. לא הייתי בטוחה לגבי המספר, אבל כשראיתי במראה הצדדית השתקפות של משקפי שמש משוגעים, כבר לא היה לי ספק – זוהי אמא! וככה סתם נפגשנו במקרה רחוק מהבתים של שתינו, זה היה מאוד שמח. ושוב חשבתי שהכל לטובה.

הכל לטובה? 3

אחרי הדואר נסעתי לעבודה ובמהרה מצאתי את עצמי שוב תקועה מאחורי משאית זבל. אך הפעם נשארתי נינוחה, ותהיתי לעצמי מהו הטוב שיצא לי מכל זה.

מה יצא? כלום, סתם הייתי תקועה מאחורי משאית זבל.

פורסם בקטגוריה אופטימיות, כללי | תגובה אחת

שירה בפרפרזה

ברקיע שמש זורחת
ומעל עפות צפורים.
ויבוא היום וכולם ידעו
שכולנו בלוגרים.

ילדים בגן ישחקו
עוד מעט הם מבוגרים
ויבוא היום גם הם יהיו
כמו כולנו, בלוגרים.

אנשים רבים יש בינינו
לבנים, חומים ושחורים.
מבחוץ כולם נראים שונים
אך בפנים הם בלוגרים.

פורסם בקטגוריה כללי | 6 תגובות

איזה

איזה יום מעצבן היה לי. הסימן הראשון ליום רע היה כשבבוקר לקחתי אופניים מהתחנה ברחוב לידנו, אבל היו שם רק אופניים במידה גדולה מדי. שונאת לרכוב ככה. נסעתי דרך השביל בהרברט סמואל שהיה כרגיל עמוס מדי בילדים שרוכבים לבית ספר בשעות האלה. הגעתי לירקון לשחיית הבוקר שלי, ואיך שנכנסתי למים צלל ממש לידי קורמורן ותפס דג. כל כך נבהלתי ששמטתי את אטמי האזניים שלי. הקורמורנים בירקון זה סכנה גדולה וראש העיר הנודניקית שלנו לא עושה כלום. אולי כי זה לא מצטלם טוב לגרש ציפורים. היא מעדיפה להתעסק בלבנות להן קינים על הגג הירוק החדש של העיריה. בכל אופן, אחרי השחיה – שהיתה די מוצלחת, שחיתי עד רמתגיים נגד הזרם – הלכתי למלתחות הציבוריות והייתי צריכה לחכות שם כמעט חמש דקות עד שהתיק שלי הגיע, ואפילו לא היה כסא פנוי בחדר המתנה, שגם לא היה מספיק מחומם. אחרי זה לקחתי חשמלית לאזור הבורסה, אבל בגלל תקלה במערכת טביעות, הייתי צריכה לעמוד עם כל המטומטמים הפרנואידים שלא מוכנים לתת את הטביעה שלהם ולהקיש מספר ת.ז.. מהבורסה לקחתי כרגיל את הקו האדום לעבודה, גם שם היה את הענין עם הת.ז.. כשהגעתי לעבודה ניסיתי להזמין לנו כרטיסים לשבת הקרובה למהירה לדמשק (י' עוד לא היה שם!), אבל נגמרו הכרטיסים לשעות הבוקר. החלטנו שבמקום זה ניקח רחפת לביירות לבקר חברים, למרות שמאז שהרב הרפורמי הראשי פסק שמותר לנסוע בהן בשבת הן מפוצצות בילדים קטנים.

בחזרה לעבודה –  ארוחת הצהריים הייתה מאכזבת, היה תורה של דנית להביא אוכל ובעלה חייב לשים כוסברה בכל דבר שהוא מבשל. אחרי הארוחה מרוב דאגות בקשר לדירה לא הצלחתי להרדם בסייסטה. סיפרתי לכם? מסתבר שמכניסים לדירה מולנו איזה זוג צעיר מדימונה, נגר וחשמלאי, במסגרת פרויקט דיור בר השגה. אבל אותנו לא חשבו לשאול! חוצפה. בארבע עוד לא גמרתי חצי מהעבודה שתכננתי לאותו יום, אבל ג'מיל אמר לי: "כבר יומיים שאת יוצאת מפה אחרי חמש, ואת יודעת מה המדיניות של החברה בקשר לזה. אם תגיעי לארבעים שעות עבודה השבוע אני זה שיקבל בראש!". מה לעשות, עם הבוס לא מתווכחים, אז נסעתי הביתה. בדרך עברתי בגן מאיר וקטפתי ירקות לארוחת ערב – שכחתי לגמרי שאנחנו הולכים למסיבה! כשהבנתי שסתם קטפתי אותם לא רציתי לתת להם לעמוד עד מחר, אז חיפשתי שכנים שירצו אותם, ועברתי חצי בניין עד שמצאתי. בדרך כמובן הייתי צריכה לסרב לשלוש כוסות תה ושני ג'וינטים. בכל אופן, המסיבה עוד שעה, ועוד לא מצאתי מה ללבוש. זאת מסיבה של חבר של י' שמהגר עוד שבוע לניגריה, אחרי שמצא שם את עבודת חלומותיו באחד הבנקים הגדולים, ביחידה שמתמחה בהשקעה בעסקים קטנים. כמה טרנדי מצידו. אולי אני אקפוץ תיכף לשכנות מלמעלה – אלו שלקחו את הירקות – החלפנו בגדים לא מזמן ונתתי להן שמלה שדווקא בא לי ללבוש הערב. אני רק מקווה שלא יהיה לי קר איתה, המסיבה בחוץ בפארק פלורנטין. יאללה, כדאי שאני אתחיל להזיז את עצמי, אפילו עוד לא טיפלתי בקומפוסט. באמת יום מעצבן, אבל אני אתנחם בזה שיכול להיות יותר גרוע.

פורסם בקטגוריה כללי, שינוי, תל אביב | 4 תגובות

my pocker face

1. את הפוסט הזה ניסחתי בראשי בפאב עשן לאחר משחק פוקר, עליו אספר עוד מעט. בעוד מוחי קודח ומנסח חדר לפתע לתודעתי המעורפלת השיר המנגן ברקע: it's a man's world. לא היה מתאים ממנו לרגע ההוא.

2. ובכן, עוד מעט הגיע. XXX שכנע אותי לבוא איתו לפאב השכונתי לשחק פוקר (טורניר, הכניסה עולה חמישים שקל, מקום ראשון מקבל בקבוק ויסקי או משהו דומה). היו שני שולחנות, XXX ואני ישבנו גב אל גב. זו הפעם השניה ששיחקתי פוקר עם אנשים אמיתיים. בפעם הקודמת שיחקנו עם חברים, אני דווקא שיחקתי לא רע, אבל הייתי במתח בלתי נסבל, עד שבשלב מסוים לא יכולתי יותר ופרשתי. לפני המשחק הנוכחי הרגשתי תחושה מאוד מוכרת, שלבסוף פוענחה כתחושת 'לפני מבחן', אותה תחושה שחשבתי שלא אצטרך להרגיש שוב לעולם (וכמובן גיליתי שתחושת 'לקראת ראיון עבודה' גרועה ממנה בהרבה). כמעט פרשתי, XXX שכנע אותי להתגבר על הפחד ולנסות, והתיישבתי. הרגשתי כמו בארוחת צהריים בעבודה – שולחן של שמונה גברים ואני. המשחק התחיל. במשך כמה סיבובים לא עשיתי כלום ובקושי הבנתי מה קורה. בשלב מסוים הצצתי בקלפים שקיבלתי, והמוח שלי ניסה במשך דקות ארוכות לפענח מה הוא ראה שם – זה היה 3, זה היה שחור, והיה מצויר על זה מעוין. זה לא היה ממש מודע, אבל המוח שלי חיפש וחיפש שם לדבר הזה, לצורה הזאת, שהיא לא עלה ולא תלתן אבל היא בשחור, ולא מצא. רק בסיבוב הבא, כשהצצתי בקלף והוא היה נסיך לב שחור, הבנתי שתאורת הפאב האפלולית בולעת את הגוון האדום.

3. המשחק המשיך, ואחרי כמה סיבובים של פאסיביות כמעט גמורה מצידי, החלטתי להתעשת. ואז קיבלתי קינג שבע. לא קלפים מדהימים, האמת, אבל עם פוטנציאל מסוים. ואז מישהו העלה את ההימור, וחצי שולחן נכנס בסכום גבוה. חשבתי שזה הזמן שלי לבלף. הרי עד עכשיו לא עשיתי כלום, אז אולי יקנו את זה, ויש הרבה צ'יפים על השולחן. ועוד קלפים נפתחו, ולא היה לי כלום ביד, ומישהו אחר העלה הרבה, אבל הייתי נחושה, והכפלתי. היה המון כסף על השולחן וחשבתי שזה יכול לצאת ממש טוב. כל האחרים פרשו, חוץ מזה שהעלה קודם, שהימר על כל מה שיש לו. לי כבר כמעט לא היה כסף ולא ברירה אז הימרתי גם אני על הכל. והפסדתי.

4. הייתי הראשונה להפסיד. כולם ראו את הקלפים שלי ושאין לי כלום. הייתי בטוחה שכולם חושבים: איזו בחורה טיפשה. זה ממש תיסכל אותי. המשכתי לשבת שם עוד קצת, לעודד את XXX, עד שמישהו נזקק למקום שלי ועברתי לבר. הזמנת ערק אשכוליות, סתם כי שמעתי קודם מישהו אחר מזמין את זה ולא הייתי מסוגלת ממש לחשוב. עלו לי לראש מחשבות שהרגיזו אותי: התארים שלי, הציונים שלי. עברו איזה שלוש (טוב חמש) שנים מאז שסיימתי תואר ראשון, אז די הגיע הזמן שזה יפסיק להיות מקור הבטחון העצמי המרכזי שלי. אבל במה עוד אני טובה בדיוק? (ותודה מותק, אני יודעת מה אתה רוצה להגיד, אבל זה לא עוזר כרגע).

5. אחד המלצרים עצר לידי, התבונן במשקה שלי, והתפעל כשזיהה שמדובר בערק אשכוליות. הוא שלח יד ומישש את הזרוע שלי, אבל לא הספקתי לעשות שריר וכל מה שהוא קיבל זה גזוש. גזוש! כמה זמן לא השתמשתי במילה הזו. ידיד שלי פעם טען שמדובר במילה ערבית שמתארת את החלק השמנמן שמשתפל בתחתית הזרוע כשזו מוחזקת אופקית. דומה לדרדלה, אבל יותר עסיסי.

6. שתיתי את הערק והלכתי הביתה מבושמת קלות. האדרנלין שכך והשלמתי עם ההפסד. קצת יותר התקשיתי להשלים עם התגובה המוגזמת שלי אליו. עדיין לא הצלחתי להחליט האם מדובר בחוויה טובה או לא, והאם זו הנאה או סבל מוחלט. בכל אופן אני שמחה ש-XXX שכנע אותי להתגבר על הפחד ולבוא לשחק, ויתכן שבעתיד אנסה להגיע לחוויה מתקנת (כלומר, לנצח לפחות בסיבוב אחד!).

פורסם בקטגוריה כללי, פוקר | כתיבת תגובה

שייקספיר

הוא: אני רוצה שנראה את 'מהומה' (המשך משפט לא ברור)
אני: אני אשמח לראות את זה שוב!
sigh no more ladies
sigh no more
but be you blithe and bonny
converting all your sighs of woe
into hey, nonny, nonny
הוא: מה זה?
אני: ציטוט מהסרט
הוא: איזה סרט??
אני: מהומה רבה על לא דבר, קנת בראנה, שייקספיר…
הוא: איזה שייקספיר? אני רוצה לראות 'מהומה בקניון'. (בכעס) אני לא מאמין שיש לי חברה שמצטטת לי שייקספיר.

[המילים המלאות והנטולות טעויות מביכות של השיר היפה הזה נמצאות כאן. לצערי לא מצאתי את הקטע מהסרט שבו אמה תומפסון מדקלמת אותו כל כך נכון, כך שאפילו בזכרון שלי זה נחרט]

פורסם בקטגוריה הוא, כללי | כתיבת תגובה