רשמי קיץ

ובכן, הקיץ בעיצומו, ואני מרוצה. החום והלחות אכן קשים אבל הם מביאים איתם שלל תענוגות שמפצים בגדול. אתמול היה לי העונג, לראשונה בקיץ זה, לאכול את המסביב לגלעין של מנגו, מעל הכיור במטבח. זה מלכלך ונתקע בשיניים אבל זה רק עושה את זה יותר כיף. וחוץ ממנגו יש כמובן גם אבטיחים, ומלונים, וענבים, וסברס. אפילו פפאיה טובה מצאתי. והעיר יפה כל כך. כל יום שישי אני יוצאת לשיטוטים ומתפעלת ממראה בתי העיר הלבנים על רקע השמיים הכחולים. לא ברור לי למה לפני חמישים שנה ידעו לבנות כל כך יפה ונחמד וכל בית שונה משכנו והיום בונים שכונות פרבריות אחידות וכעורות. וגם האנשים יפים, בעיקר כשיום שישי. וללבוש שמלות, וסנדלים, וכובע קש. באמת חבל שאי אפשר ללכת ערומים, אבל גם ככה טוב. וימים ארוכים. עד שמונה יש אור. אני יוצאת מהעבודה ועוד יש אור בחוץ, זה נפלא. ומקלחות קרות. ולילות קיץ חמים שדבר אינו קורה בהם. והמונדיאל, ממש נהניתי מהמונדיאל. זה מרגש אותי שכל העולם צופה בזה ביחד. ותחושת החופש. פשוט לצאת החוצה ולהסתכל מסביב. אם רוצים להשקיע אפשר ללכת לים עם ענבים וספר. לא צריך יותר.

ועוד חודש וחצי בערך הימים כבר יהיו קצרים יותר, ובערב תתחיל לנשב רוח קרירה, מלווה בתחושה סגרירית כמעט בלתי מורגשת. ואז יגיעו חגי תשרי ותחושת המועקה והגעגוע שהם מביאים איתם מדי שנה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

עברתי דירה

סוגרים את בלוגלי. עברתי לוורדפרס. עבור הרבה אנשים בלוגלי היה בית חם, קהילה עוטפת, משפחה חורגת. הרבה אנשים עצובים שבלוגלי נסגר ורואים בו פרויקט חשוב לבלוגוספירה הישראלית. עבורי הוא לא היה אף אחד מאלה, אלא פשוט המקום שבו אפסנתי את הבלוג שלי, בלי להסתכל הרבה מסביב. ובכל זאת, אני מודה לאנשים שתחזקו אותו עד כה, ושגם בעת סגירתו דאגו לעזור לעשות את המעבר קל וחלק.

מעתה הבלוג שלי נמצא בכתובת https://shirabeproza.wordpress.com.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

בחזית הוירטואלית

1. לראשונה בתולדותיי אני מוצאת עצמי שוקלת, מסיבות של בריאות נפשית, להפסיק לקרוא חדשות. אני קוראת המון, ועוד יותר מזה קוראת המון תגובות וטוקבקים, ומרגישה שכל השנאה הזו שיוקדת בימים האחרונים כמו חמה על קבוצת שחורים בשדה כותנה, עושה לי בעיקר דבר אחד: ממלאת אותי עצמי בשנאה. שנאה שמכבידה עליי באופן פיזי ממש.

2. היום רציתי ללכת להופעה, אבל כל חבריי התגלו כחרשנים מכדי לבוא. בין התירוצים ששמעתי היו 'אני מרצה בסמינר מחלקתי עוד שלושה ימים ועוד לא התחלתי להכין מצגת', 'אני נבחן על הדוקטורט ביום חמישי', 'יש עומס בעבודה ואני נשארת מאוחר', 'יש לי בערב טקס של קבלת תואר שני' ו'אני בחו"ל עושה דוקטורט בכמה שנים הבאות'. נו באמת. אז במקום זה נשארתי בבית וקראתי עוד קצת תגובות בטמקא.

3. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שכל כובד העולם על כתפיי, אז הלכתי להכין אוכל. אחרי פרוסת לחם עם גבינת בורסן-פלפל, סלמון מעושן ועלי תרד טריים התחלתי להרגיש יותר טוב. אחרי פסטה עם כרישה, תרד, פטריות וריקוטה התעודדתי ממש. לו רק ניתן היה לפתור את כל בעיות העולם כך.

4. אבל כל זה היה זמני, כי אז חזרתי למחשב ונכנסתי לפייסבוק, וגם שם כולם כותבים על אירועי השבוע, ומשם די מהר שוב מצאתי את עצמי קוראת בטמקא. קשה מאוד למצוא מפלט בימים האלה. נדמה שכבר שבוע כולם מדברים רק על המשט, על הטורקים, על עזה. אני מרגישה כאילו משהו נסדק והתערער. תחושה של לפני פיצוץ.

5. אני בן אדם מאוד פוליטי במחשבות שלי, אבל כמעט ולא מסוגלת לדבר על פוליטיקה. לפעמים אני מרגישה שמאלנית בארון. בעיקר בעבודה. כי מה, אני אתווכח כשמישהו אומר משפט כמו 'צמחונים הם גרועים כמו שמאלנים, אולי בעצם אפילו יותר'? מאיפה בכלל מתחילים? אז אני עושה פרצוף לא מרוצה ושותקת. וזועמת. וממשיכה לחשוב על זה שעות אחר כך ומנהלת וויכוחים דמיוניים עם כל העולם.

6. טוקבקים אני דווקא אוהבת לכתוב. שם אני יכולה לשקול כל מילה ולברר כל עובדה, וגם לכתוב דברים שאני לא באופן ודאי ומוחלט עומדת מאחוריהם, להיות קצת דמגוגית. אני גם די טובה בזה – ממליצים על התגובות שלי, עונים לי, זה נחמד. פעם מישהו אפילו הציע לי עבודה, באמת! אבל בימים האחרונים אני כל כך מבוהלת ממה שאני קוראת שאין לי כמעט מה לכתוב.

7. אולי מחר אתאפק ולא אקרא כלום. הבעיה היא שזה מרגיש לי לא בסדר – כאילו בכך שאני קוראת ומתעדכנת ונעלבת וזועפת, אני גם שומרת על משהו. אבל אולי מחר אני אקח יום חופש. בכל אופן עכשיו מאוחר והגיע זמן לישון ולהרגע.

פורסם בקטגוריה כללי, פוליטיקה | 5 תגובות

אין צורך להיבהל

השמיים בחוץ צהובים ודרך החלון חודר קולה של סירנה עולה ויורדת. זה לא נשמע כמו אמבולנס אלא כמו אזעקת אמת. אין המולה במסדרון. כולם מתעלמים, ממשיכים לעבוד. אתמול היה תרגיל של פיקוד העורף ומן הסתם מדובר בשיירים מהתרגיל. אבל הדופק שלי עולה עם כל עליה של הסירנה. אני נזכרת בעצמי בת עשר פוגשת לראשונה את נחש הצפע. רצה לחדר המוגן ונאבקת לנשום בתוך המסיכה. מנסה לא להקיא. נכשלת. ועכשיו ברמקול, לא בקולו של אברי גלעד – הצפירה ששמעתם זהו ניסוי צופרים, אין צורך להיבהל. תודה.

פורסם בקטגוריה כללי, מלחמה | 2 תגובות

רבתי עם החבר שלי הבוקר. כרגיל אני לא זוכרת בדיוק מה קרה ומלקה את עצמי בעיקר אבל גם כועסת עליו מכדי להתקשר. אני בעבודה אבל כל מה שבא לי זה לצרוח או לישון. זה קורה לנו יותר מדי ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אף אחד מהחברים שלי לא זמין לשיחה שאיננה טרנס אטלנטית, ואילו כאן בעבודה אין לי באמת עם מי לדבר. אז אני יושבת ובוהה במסכי המחשב שיחשבו שאני עובדת ושחלילה לא ישאלו מה קרה, שאלה שאני רגילה להישאל תכופות גם בימים כתיקונם. וצורחת בשקט.

פורסם בקטגוריה אגו, אהבה

זהירות, אופטימיות

הכל לטובה 1

לפני ימים אחדים יצאתי מהעבודה בתחבורה ציבורית. האוטובוס הרצוי עבר בתחנה, אך מסיבה שאיני יכולה להסביר החלטתי לחכות למונית שירות. מונית שירות עולה יותר, פחות נוח לשבת בה, ובשעה האמורה, היא גם יותר איטית, מה גם שלקח לה עוד כמה דקות להגיע, ואני בכלל מיהרתי לשיעור הדג'מבה שלי. כשהבנתי את כל זה כבר ישבתי מתוסכלת ומצופפת היטב במושב האחורי של מונית וקיללתי את עצמי נמרצות. לאחר זמן מה קיבל הנהג הודעה בקשר על פקק גדול בהמשך הדרך בגלל חפץ חשוד, והחליט לנסוע בדרך חליפית. תעינו להנאתנו ברחובות בני ברק עד שהגענו לפקק קטן שמוביל בחזרה לפקק הגדול. שם כבר נשברתי והחלטתי להמשיך ברגל את שניים וחצי הקילומטרים שנותרו לי. ביקשתי מהנהג שאם הוא יראה אותי בהמשך, שיואיל בטובו לאסוף אותי בחזרה. אחרי שתי דקות של הליכה הבנתי שהפקק בדיוק משתחרר וחזרתי אל המונית.

כיוון שהגענו בדרך צדדית לכביש ראשי שבו מכוניות רבות שהיו תקועות בפקק ארוך, אף אחד לא נתן למכוניות שהיו לפנינו להשתלב, עד שנהגנו גילה תושיה וביקש בקשר מנהג מונית שירות אחר שיעצור לפני הרחוב שלנו, ויתן לפקקון להשתחרר, וכך הוא עשה. תמיד לנהגי מונית יש טריקים כאלה, למשל הם עוקפים פקק שלם בנתיב צדדי עד שנהג מונית אחר נותן להם להשתלב. זה חמוד. במהרה חזרנו לדרך הראשית, ויצא שהסיבוב שעשינו השתלם, והאוטובוס נותר מאחור. אז נזכרתי איך בקרב המטיילים הישראלים בהודו רווחת האימרה 'הכל לטובה', וכמה שהיא תמיד הסתברה כנכונה במהלך הטיול, ביחד עם אחותה הקלישאה 'מה שצריך לקרות יקרה'.

הכל לטובה 2

ואילו אתמול בבוקר קפצתי לדואר בדרך לעבודה. בעודי מחפשת חניה זמן ארוך מהצפוי נתקעתי מאחורי מכונית זבל מקוללת. לבסוף חניתי רחוק מהסניף והייתי מאחרת וסרה וזועפת. או אז הבחנתי במכונית מוכרת מבצעת חניה. לא הייתי בטוחה לגבי המספר, אבל כשראיתי במראה הצדדית השתקפות של משקפי שמש משוגעים, כבר לא היה לי ספק – זוהי אמא! וככה סתם נפגשנו במקרה רחוק מהבתים של שתינו, זה היה מאוד שמח. ושוב חשבתי שהכל לטובה.

הכל לטובה? 3

אחרי הדואר נסעתי לעבודה ובמהרה מצאתי את עצמי שוב תקועה מאחורי משאית זבל. אך הפעם נשארתי נינוחה, ותהיתי לעצמי מהו הטוב שיצא לי מכל זה.

מה יצא? כלום, סתם הייתי תקועה מאחורי משאית זבל.

פורסם בקטגוריה אופטימיות, כללי | תגובה אחת

שירה בפרפרזה

ברקיע שמש זורחת
ומעל עפות צפורים.
ויבוא היום וכולם ידעו
שכולנו בלוגרים.

ילדים בגן ישחקו
עוד מעט הם מבוגרים
ויבוא היום גם הם יהיו
כמו כולנו, בלוגרים.

אנשים רבים יש בינינו
לבנים, חומים ושחורים.
מבחוץ כולם נראים שונים
אך בפנים הם בלוגרים.

פורסם בקטגוריה כללי | 6 תגובות